רשות העתיקות עושה עבודה טובה ברשתות החברתיות
מדי שנה, רשות העתיקות מפרסמת תגליות חדשות שאיכשהו תמיד קשורות לחגים.
צירוף מקרים? מה אתם חושבים?
פוסט לתשעה באב וט”ו באב תשפ”ו
יומיים לפני פורים 2019 היא הודיעה על שבר כד מהתקופה הפרסית שנמצא בעיר דוד — ההודעה לעיתונות נפתחת במילים “לכבוד פורים”. שנים עשר יום לפני חנוכה 2021 היא הודיעה על מבצר הלניסטי שהחשמונאים שרפו ביער לכיש, כשמנהל החפירה מצוטט: “בעוד כמה ימים נחגוג את חנוכה”. חמישה ימים לפני חנוכה 2022 פרסמו קופסת עץ קטנה ובה מטבעות כסף של אנטיוכוס אפיפאנס ממערה בנחל דרגה, כנראה של יהודי שנמלט מהגזירות של היוונים. ולפני שבוע, יומיים לפני תשעה באב, התגלו קורות גג חרוכות מבית ראשון בעיר דוד, כשהחופרת אמרה בפשטות: “אנחנו ממש לפני תשעה באב”.[1]
לפעמים התזמון הוא ממש מושלם. בסוף פברואר 2023 הודיעה רשות העתיקות על אוסטרקון (שבר מחרס) מתל לכיש חרוט במילים “שנת 24 לדריווש” — אביו של אחשוורוש, ימים לפני פורים. תוך ארבעים ושמונה שעות היא חזרה בה: חוקרת אורחת, מומחית לכתב ארמי עתיק, חרטה את האותיות בעצמה כהדגמה והשאירה את החרס באתר. החרס עצמו היה עתיק לגמרי. רק הכתב לא היה. המדען הראשי פרופ׳ גדעון אבני ניסח זאת בעצמו: “מסתבר שנתקלנו ב׳כתובת שהתחפשה׳”.[2] זה היה דרוש.
אז לא מפתיע בכלל שבאמצע שלושת השבועות, התקשורת הישראלית סערה סביב… חלזון.
חלזון במקווה בשילה
ב-12–13 ביולי 2026 הודיע קצין ארכיאולוגיה של המנהל האזרחי, בשיתוף המועצה האזורית בנימין, על ממצא משילה העתיקה: מקווה מפואר מתקופת בית שני, סיר בישול כמעט שלם מהתקופה הרומית שנמצא בתוכו, ו־החלק שהתפרסם — קונכיית ארגמון, החלזון הימי שממנו הפיק העולם העתיק את הצבעים היקרים ביותר שלו.
“אנחנו בתקופת שלושת השבועות, שבה אנו מציינים את חורבן בית המקדש”, אמר קצין הארכיאולוגיה בנימין הר-אבן, “וממצאים ארכיאולוגיים מסוג זה מקבלים משמעות מיוחדת. מעבר לחשיבותם המדעית, הם ממחישים את הקשר ההיסטורי העמוק בין העם היהודי לשילה העתיקה.” דרך אגב, אולי אתם זוכרים את הר-אבן מתגלית קודמת — היחידה שלו הודיעה על נר שמן מנבי סמואל בליל חנוכה הראשון בשנה שעברה.
שימו לב לתמונה למעלה. הקונכייה מנוקבת במקום מאוד מסוים. סביר להניח שהיא נוקבה כדי לחלץ את הבלוטה שממנה מפיקים את הצבע היקר ביותר בעולם העתיק: תכלת וארגמן. שם בדיוק ממוקמת הבלוטה התת-זימית, ואנחנו יודעים שכך היו נוהגים לשבור את הקונכיות ע”פ ממצאים בתל דור, תל שקמונה, ועוד.[3]
חלזון ימי, עמוק בהרי אפרים ורחוק למדי מהים, מעיד כנראה על השימוש בתכלת וארגמן בעיר שבה עמד המשכן 369 שנה.[4] העובדה שהוא נמצא דווקא בשילה קשורה לא רק לתשעה באב, ולא הספקתי לסיים את המאמר הזה בזמן, אז אני מצרף לזה את ט”ו באב, כי נראה לי ששניהם קשורים. ואסביר. שילה היא המקום שבו רקדו הבנות בלבן, בט״ו באב:
יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל.
והיכן זה קרה?
הִנֵּה חַג־ה׳ בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה — החג השנתי בשילה, המחול בכרמים, בְּנוֹת שִׁילוֹ
שופטים כ״א, י״ט–כ״ג
בניגוד לתכלת ולארגמן, המבטאים מעמד סוציו-אקונומי, כאן הייתה שאיפה לפשטות:
לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ
משנה תענית ד, ח
כדי לחבר את הסיפור לתשעה באב, נזכור קודם כל שט”ו באב הוא הסיום של תשעה באב של חטא המרגלים:
יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר.
הקשר לחורבן המקדש מוכר מהתלמוד:
וּכְתִיב: “וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא”, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת
תענית כ״ט ע״א
יש כמה קצות חוט שאני רוצה לטוות ביחד איתכם, ונתחיל עם פתיל התכלת:
פתיל תכלת
המצווה של תכלת מופיעה בסוף פרשת שלח—פרשת המרגלים:
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל־כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת
במדבר ט״ו, ל״ח
התכלת של הציצית והטלית הפכה לחלק כל כך מוכר בתודעה של ישראל, שהיא הפכה לדגל המדינה: כחול ולבן זה הצבע של כולנו. היא מוזכרת כארבעים ותשע פעמים בתנ״ך — יריעות המשכן, בגדי הכהן הגדול, ועוד. הרבה לא יודעים שהתכלת והארגמן, שתי הצבעים הללו, באים מאותו החילזון הימי, רק שהוא מופק בתהליך שונה. שלושה מינים ממשפחת הארגמוניים נמצאו סביב הים התיכון העתיק: Hexaplex trunculus (ארגמון קהה-קוצים), זה שזוהה ככל הנראה בשילה, Bolinus brandaris (ארגמון חד-קוצים), ו-Stramonita haemastoma (ארגמנית אדומת-פה).
המילה העברית לחיה היא חִלָּזוֹן — כיום היא פשוט אומרת “שבלול”, אך היא כונתה גם “דג הארגמן” בידי גיאוגרף ביזנטי, כפי שנראה בהמשך. בשורה התחתונה, מדובר ביצור ימי.
בשנת 1980 קבעו פרופ׳ אוטו אלסנר משנקר, בשיתוף פרופ׳ אהוד ספניר מאוניברסיטת חיפה, שחשיפת גיגית הצבע לאור שמש בשלב מסוים של הייצור הופכת את הדיברומו-אינדיגו — התרכובת האדום-סגולה — לאינדיגו רגיל. צביעה בצל נותנת ארגמן. צביעה בשמש נותנת תכלת.[5] תהליך זה נשכח במשך אלף שנה לפחות, וגילויו מחדש הוא בהחלט מרגש.
יש לי חוט אישי בסיפור הזה. אולי שמעתם על מפעל פתיל תכלת, שהוקם על ידי קבוצה קטנה של אנשים עקשנים: הרב אליהו טבגר, ד״ר ברוך סטרמן, ד״ר ארי גרינשפן ויואל גוברמן. המפעל הוקם בכפר אדומים בתחילת שנות ה-90, ע”פ הכימיה של אוטו אלסנר, על ניתוח הטקסטיל העתיק של פרופ׳ צבי קורן ועל המחקר ההיסטורי של פרופ׳ זוהר עמר. כשיואל שמע שאני מתחתן, לפני ארבע וחצי שנים, הוא נתן לי במתנה פתיל תכלת לטלית שלי. הוא אפילו דאג לקשירה ולכך שזה יגיע בזמן ממש ביום של החתונה.
עם סגולה
עם ישראל מכונה “עם סגולה”, ביטוי שבעברית מודרנית נשמע כמעט כמו “עם סגול”. אך בעוד שהשימוש הזה במילה “סגולה” כמעט ואינו קשור לסגול ויותר קשור ל”אוצר”[7], יש אכן “עם סגולה” שאנו מכירים היטב: הפיניקים.
“פיניקים” אינו השם שבו כינו הפיניקים—צאצאי הכנענים—את עצמם. היוונים כינו אותם Phoinikes (Φοίνικες), וההסבר הרווח ביותר הוא שהמילה נושאת את המשמעות של אדום-סגול — שוכני החוף שזוהו לחלוטין עם המוצר היוקרתי שהם ייצרו.
הם הביאו את התעשייה דרומה אל כנען. תל דור, בקצה הדרומי של עולם החוף הפיניקי, הוא אחת הדוגמאות הברורות ביותר. הגיאוגרף הביזנטי סטפנוס משמר קטע מדברי קלאודיוס יולאוס: “סמוך לקיסריה שוכנת דור, עיירה קטנה מאוד המיושבת בידי פיניקים. הם התיישבו כאן בשל אופיים הסלעי במידת מה של החופים ובשל שפעת דג הארגמן.”
בתל דור התגלו בורות מהתקופה הפרסית מלאים בקונכיות ארגמון כתושות. ומהמאה השלישית לפני הספירה, מתקן עם שתי בורות המחוברות בתעלת ניקוז מרופדת סיד (המקום שבו אני עומד בתמונה) ומכוסה באבן כיסוי — הבור הדרומי מלא בקונכיות שבורות, הצפוני מלא בגושי סיד המוכתמים בסגול וורוד, שאושרו כימית כצבע ארגמן.[6]
מעט צפונה לאורך החוף נמצא תל שקמונה, בקצה הדרומי של חיפה במקום שבו הכרמל נפגש עם הים. מחקר משנת 2025 בהובלת גולן שלוי ואיילת גלבוע פרסם 176 ממצאים הקשורים לתעשיית הצביעה — 135 מהם עדיין מוכתמים בסגול, ושרידים של לפחות 38 גיגיות, חלקן בנפח של כ-350 ליטר. הייצור נמשך ברציפות מאז כ-1100 לפני הספירה ועד 600 לפני הספירה, ומהמאה התשיעית לפנה”ס ואילך מדובר בתעשייה של ממש. המחברים מכנים זאת האוסף הגדול ביותר מסוגו בעולם, בפער של שני סדרי גודל.[3] החופרים הולכים אף רחוק יותר: הם טוענים ששקמונה הייתה ככל הנראה ספקית הצבע לבית המקדש בירושלים.
המוזיאון הלאומי הימי בחיפה מציג את התערוכה “הצבע: ארגמן — גילוי תל שקמונה וסודות הארגמן“, באוצרות עדי שלח, הפתוחה מיוני 2026 ומפורסמת עד אפריל 2027. אחת מארבע התצוגות נקראת “תכלת דומה לים”, שזה מתייחס כמובן לרעיון של הציצית, שתיכף ניגע בזה.
סמוך לתל דור נמצא מוזיאון המזגגה בקיבוץ נחשולים, שבו שמור אוסף תל דור. הבניין עצמו הוא סיפור בפני עצמו: מפעל זכוכית שהוקם ב-1891 בידי הברון אדמונד דה רוטשילד לייצור בקבוקי יין ליקבי כרמל (כרמל מזרחי), שנוהל לתקופה מסוימת בידי מאיר דיזנגוף, מי שהיה לימים ראש העיר הראשון של תל אביב. המפעל נסגר תוך כארבע שנים, בגלל קדחת המלריה, בעיות עם הטורקים, וכל מיני סיבות אחרות.
ילדי הארגמן
עד לתקופה הרומית, הארגמן הפך למילה נרדפת למלוכה. יוליוס קיסר לבש אותו. אוגוסטוס הפך אותו לקיסרי. עד למאה הרביעית שמור היה ארגמן לקיסר בלבד, וייצורו או לבישתו ללא היתר נחשבו לפשע מדיני. ילדים ביזנטיים שנולדו לקיסר מכהן כונו פורפירוגניטוס — “יילודי הארגמן“, על שם החדר המרופד בפורפיר בארמון — ביטוי ששרד מאימפריה אחת לשנייה.
והמחיר של הארגמן? תיאופומפוס מדווח שבקולופון נמכר בגד צבוע בארגמן במשקלו בכסף. בצו המחירים של דיוקלטיאנוס משנת 301 לספירה, נקבעה תקרת מחיר של 150,000 דינרים לליברה של משי צבוע ארגמן — אותה תקרה שנקבעה עבור אריה, אם רציתם חיית מחמד. הפיניקים ישבו על מונופול שמקביל היום לגז טבעי או נפט, והביקוש אחר הארגמן ברחבי הים התיכון דחף אותם אל סף קריסה.
תעשיית הארגמן וההקשר למלכות מסביר לנו ציור עתיק מאוד של דוד המלך, מדורא אירופוס שבסוריה. בית הכנסת בדורא אירופוס הושלם ב-244/245 לספירה, ובו מחזור ציורי הקיר המקראיים היהודיים המקיף ביותר ששרד מן העת העתיקה. על הקיר המערבי הפונה לירושלים, מימין לארון הקודש, מתוארת משיחת דוד בידי שמואל.
דוד לבוש בארגמן, מה שבעיר הרומית דורא אירופוס של המאה השלישית היה מסמל מלוכה.[8] בצדו הנגדי של הארון, מתואר אדם נוסף הלבוש בארגמן וגם בתכלת:
וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן
אסתר ח,טו
הציורים האלה נמצאים במוזיאון הלאומי בדמשק, ולאחר שנים שבהן איש לא ידע מה עלה בגורלם, משלחת הצליחה לראותם בספטמבר 2025 ודיווחה שהם שלמים — וזוהי אכן בשורה מרגשת.
האם ג’יימס בונד שותה בלו לייבל?
התיאור הקדום ביותר של המרגלים שיש בידינו מגיע מרצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק בחוקוק, בגליל התחתון — שני אנשים, אשכול ענבים עצום תלוי על מוט ביניהם, ומעל ראשם “במוט בשניים” מתוך הסיפור בספר במדבר. אם תרצו לדעת עוד על הפסיפס מחוקוק, כתבתי על זה במאמר הקודם שלי “שמשון הגיבור והענק מהארבל”.
נתחיל לקשור יחד את קצות החוטים. המשימה של המרגלים היתה:
אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת־הָאָרֶץ
במדבר י״ג, ט״ז
מצוות הציצית ניתנת כדי שלא נתור עוד:
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כׇּל־מִצְוֺת ה׳ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם
במדבר ט״ו, ל״ט
הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם מְרַגְּלִים לַגּוּף מסביר רש”י, ע”פ התלמוד הירושלמי. העיניים הם מרגלים שמניעים את הגוף לפעולה. וזה עוד קשר נחמד לשילה, שנמצאת בנחלת אפרים, מבני יוסף.
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, שֶׁעִלֵּם עֵינוֹ מֵאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר וּמִן הַמִּצְרִיּוֹת… אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְשַׁלֵּם שְׂכַר אוֹתָהּ הָעַיִן, כֵּיצַד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים בַּמִּקְדָּשׁ קֳדָשִׁים קַלִּים תּוֹךְ הַחוֹמָה לִפְנִים מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם, אֲבָל בְּשִׁילוֹ שֶׁהָיָה חֵלֶק יוֹסֵף אוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּכָל הָרוֹאֶה…
במדבר רבה יד, ז
יוסף מאשים את אחיו בריגול:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם
בראשית מ״ב, ט
על פניו זה נשמע כמו עלילה נקמנית, אבל אני מאמין שיוסף אמר להם משהו מאוד כנה ומהותי: אתם מרגלים. אתם מחפשים את נקודת התורפה של הזולת, כדי לנצל ולהשתמש. יוסף עמד בהתמודדות עם העיניים, ומבין על מה הוא מדבר — צפו בקטע מהאירוע שעשיתי עם יקב שילה על הפרשה הזו. בכל אופן, הריגול, בקצרה, הוא החיפוש אחר חולשה או תורפה לצורך האג’נדה. וזה בדיוק מה שהמרגלים עשו עם המידע שאספו בכנען, וגרמו הרבה מאוד נזק.
דור עיקש ופתלתול
בדבריו האחרונים, משה מוכיח את הדור שלפניו:
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל
דברים ל״ב, ה
הנצי״ב, בפירושו “העמק דבר”, קורא את שתי המילים כביטוי לחטא של חורבן בית ראשון ובית שני.[9]
עִקֵּשׁ — עקום, עקשן — הוא בית ראשון. עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות, והכול נעשה “להכעיס”, בהתרסה גלויה. הם עשו זאת בגלוי, כך שאי אפשר להסתיר מה הבעיות. זה מאפשר להתמודד עם הבעיות. בית המקדש נבנה מחדש תוך פחות מדור אחד.
וּפְתַלְתֹּל — מפותל, שזור, סבוך — זהו חטא בית שני. קשורים, מפותלים ומתוסבכים. איך? “שהיו עוסקים בתורה ועבודת ה׳” — זו הייתה הבעיה. שפיכות הדמים הייתה “לשם שמים”. כל מי שסטה הוגדר מחדש ככופר, כמלשין, כמטרה לגיטימית. הכול הוצדק, הכל כשר, הכול עקרוני, והכול היה רקוב. “וְקָשֶׁה לְהַפְרִיד הַטּוֹב מִן הָרָע” — כי הרע נעשה לשם שמים.
וזה הטוויסט: פְּתַלְתֹּל ו-פְּתִיל תְּכֵלֶת. שתיהן עוסקות בהרס דרך פיתול, עיוות, חוסר איזון. את חטא בית שני היה הרבה יותר קשה לשים עליו את האצבע, בדיוק כפי שקשה להבין כיצד מנהיגי השבטים הצדיקים הפכו למרגלים. זה תמיד “לטובת הכלל” ו”לשם שמיים”.
ממעמקי הים אל הכוכבים
הנה, לדעתי, הקשר העמוק ביותר בין התכלת משילה לבין תשעה באב וט״ו באב.
התכלת של החלזון היא צבעו של האוקיינוס שבו החלו החיים על כדור הארץ. אנו משתמשים בצורת חיים פרימיטיבית למדי, שיש בתוכה — באמצעות חשיפה לשמש — הפוטנציאל לפרוץ מעבר למגבלות שלנו. אנחנו עדיין מתמודדים עם היצרים הקדמוניים שלנו של לתור, לחפש נקודת תורפה, לנצל ולפגוע. אבל בתכלת יש את המפתח לבקוע מתוך זה החוצה:
תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד
מנחות מ״ג ע״ב
הבעיה השורשית של המרגלים, ושל הדור המפותל של בית שני, היא שכולם תקועים באג’נדות שלהם. התכלת מאפשרת להגדיל ראש, להסתכל לשמיים, ולשאוף לכוכבים. הדחף הטבעי שמגיע מהמוח הזוחלי שלנו, הדחף להישרדות הקדום שלנו, הופך אותנו לתמיד צודקים, ואלוקים תמיד לצידנו והכל לשם שמיים.
התכלת נועדה להוציא אותנו מהראש הקטן הזה, והפוטנציאל הזה טמון בצורת החיים הפשוטה ביותר — החילזון. יש גם הרבה צניעות שאפשר ללמוד מזה. ואפשר גם לחלום בגדול, להגיע לכוכבים. מה אתם חושבים?
ולסיום — ט”ו באב. מהותו של היום הוא “יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה”. הקץ לשבטיות שששררה בעם במשך מאות שנים, מהמדבר. אג’נדה או קונספציה שהייתה צריכה למות, והיא מתה ביום שמתו מתי מדבר — דור המרגלים. ההתבוננות מחדש במציאות ושבירת הקונספציות הן שעצרו מלחמת אזרחים שכמעט הכחידה את שבט בנימין, בשילה:
יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל.
תענית ל׳ ע״ב[11]
וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג־ה׳ בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה… לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים… וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ
שופטים כ״א, י״ט–כ״א
עבורי, התגלית של החילזון בשילה לא רק קשורה למקום המשכן, אלא לסיפור העמוק של התכלת. היכולת להסתכל על משהו במבט-על, לראות תמונה רחבה יותר, ולפרוץ החוצה מחשיבה מיושנת שתוקעת אותנו… בתוך הקונכייה שלנו.
אם החזקתם מעמד עד כאן, תודה רבה. ואשמח לשמוע מה אתם חושבים על כך!
בונוס: הקלטה של המפגש מתשעה באב
אני מזמין אתכם לצפות בסיור הווירטואלי והשיעור החינמי של השנה לתשעה באב לכל המשפחה. הסיור בנוי סביב חלק מהרעיונות האלה. אני מדבר עוד על צבעים, כמה מהציורים מדורא אירופוס, וכן פסיפסים ויצירות מופת נוספות הקשורות לתקופה הזו של השנה.
הערות ומקורות להרחבה
[1] פורים 2019: הודעת רשות העתיקות, 19 במרץ 2019. חנוכה 2021: הודעת רשות העתיקות, 16 בנובמבר 2021. חנוכה 2022: הודעת רשות העתיקות, 13 בדצמבר 2022 (המטמון מקורו במערת מורבעאת, נחל דרגה, והוצג לרגל החג במוזיאון החשמונאים במודיעין). תשעה באב 2026: קורות הגג החרוכות בעיר דוד, פורסם ב-20 ביולי 2026.
[2] הודעת רשות העתיקות מ-1 במרץ 2023; חזרה בה ב-3 במרץ 2023, בהודעת פרופ׳ גדעון אבני, המדען הראשי של רשות העתיקות. הכתובת נקראה בידי ד״ר חגי מסגב (האוניברסיטה העברית) וסער גנור (רשות העתיקות). ראו Times of Israel ואת ההודעה המלאה בעברית בדבר.
[3] גולן שלוי, נעמה סוקניק, פאולה ויימן-בארק, זכריה סי. דאנסת׳, שי בר, סנא פינסקי, דוד אילוז, זוהר עמאר ואיילת גלבוע, Tel Shiqmona during the Iron Age: A first glimpse into an ancient Mediterranean purple dye ‘factory,’ PLOS ONE 20(4): e0321082 (16 באפריל 2025). חפירות מוקדמות יותר באתר נערכו בידי יוסף אלגביש עבור מוזיאוני חיפה, 1963–1977.
[4] סדר עולם רבה, פרק י״א; הברייתא בזבחים קי״ח ע״ב נותנת אותו מספר בניסוח “שלוש מאות ושבעים חסר אחת”.
[5] אוטו אלסנר ואהוד ספניר, 1980. הרב יצחק אייזיק הרצוג כבר זיהה את הארגמון קהה-הקוצים כמועמד הסביר ביותר בעבודת הדוקטורט שלו משנת 1913, אך לא הצליח להשיג תכלת טהורה בשיטות שעמדו אז לרשותו — הפוטוכימיה היא זו שסגרה את הפער.
[6] ג’סיקה ל. ניטשקה, ס. רבקה מרטין ויפתח שלו, “Between Carmel and the Sea: Tel Dor, the Late Periods,” Near Eastern Archaeology 74.3 (2011): 132–154. יש לציין שמתחם נפרד מהתקופה הרומית בדור, שתואר במשך שנים רבות כמפעל צביעת ארגמן, פורש מחדש ב-2025 כמתקן לעיבוד דגים.
[7] צירוף מקרים נהדר לרשומה על צביעה. האקדמיה ללשון העברית שוללת כל קשר למילה “סגול”. “סְגֻלָּה” היא רכוש יקר; מילת הצבע “סָגֹל” נטבעה במאה התשע-עשרה בידי הרב יחיאל מיכל פינס, מן המילה “סִגָּל”, הסיגלית. “האקדמיה ללשון העברית, ‘סגולה וסָגול'”.
[8] “דוד לבוש בגד ארגמן, פריווילגיה של מלך, המסמנת מראש את מעמדו המלכותי.” קורט וייצמן והרברט ל. קסלר, The Frescoes of the Dura Synagogue and Christian Art, Dumbarton Oaks Studies 28 (1990), עמ’ 80.
[9] נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי״ב, 1816–1893), ראש ישיבת וולוז’ין משנת תרי״ד עד שהשלטונות הרוסיים אילצו את סגירתה ב-1892. העמק דבר על דברים ל״ב, ה; הוא מפנה לדבריו שלו על במדבר ל״ה, ל״ד.
[11] על הסיבות לכך שט”ו באב הוא חג; פרשת בנימין מופיעה בשופטים י״ט–כ״א.
